רגשות אחרי הרצח
- 1. רגשות אחרי הרצח )90.8.2, 04:32( יהושע גורטלר שש שנים אני גר בתל אביב עם בן הזוג שלי. מהיום שעברנו לכאן, אנחנו הולכים ברחוב יד ביד. אף פעם לא חשבנו על זה פעמיים. כשאנשים מסובבים את הראש אחרי שני גברים, אחד מהם עם כיפה, שהולכים יד ביד ברחוב, זה בעיקר משעשע אותנו. במוצאי שבת לפנות בוקר, כשחזרנו מהעצרת המאולתרת שהתארגנה מחוץ למרכז העירוני לקהילה הגאה, חלפה בראש של שנינו אותה מחשבה. מחשבה שאף אחד מאיתנו לא העז לבטא בקול רם – האם ללכת יד ביד בתל אביב, כשרוצח מתועב שמחפש ממש אותנו מסתובב חופשי, זה באמת בטוח? סגרנו את האצבעות חזק יותר אחד על ידו של השני. פתאום, גם תל אביב לא הייתה מובנת מאליה. מאז ששמעתי על הרצח, על המתקפה נגד הנוער של הקהילה הגאה, על הפיגוע נגד החופש והביטחון העצמי של כל ישראלי, אני מנסה לתרגם את הבלבול, הפחד, העצב, והכעס, לעשייה למען הקהילה. לא מהיום אני מתנדב בקו הקשב והמידע של הקהילה, הקו שנקרא "יש עם מי לדבר". ביממה שחלפה מאז הרצח, אני מרגיש באופן ברור מתמיד ששמו של הקו מבטא את הסיבה לקיומו – להיות מסגרת, בית, כתובת, קצה חוט, לכל מי שצריך לדבר, לשתף, לבכות, להתייעץ, או להקשיב. המשרד הקטן של הקו מלא מאז הרצח ביותר מתנדבים ממה שהוא יכול להכיל. כולנו כאן כדי לעזור, אך בעצם גם כדי להיעזר. כשאני בעמדת "העוזר", אני מרגיש שאני מחזיר לעצמי, שיחה אחרי שיחה, את הביטחון העצמי והשלווה הפנימית שזועזעו על-ידי היריות מרובהו של הרוצח. השיחות בקו הטלפוני, במסדרונות המרכז העירוני של הקהילה, בפינת רוטשילד-נחמני, ויותר מכולם – הצעידה הספונטנית באישון לילה, עם מאות אחרים, ברחובותיה הראשיים של תל אביב, כולם הזכירו לי שאני חלק ממשהו גדול ממני, מישות שיש לה עוצמה ומטרה. יותר מבכל אירוע אחר, הרגשתי ביממה האחרונה, שאני חלק מקהילה. בשעות שאחרי הרצח בעבע בי הפחד המצמית שהאירוע הזה, יותר מכל, יפגע בפעילויות הנוער של הקהילה, שהן ציפור הנפש שלנו. אין לי ספק שפעילות הנוער תספוג מכה – צעירים וצעירות יפחדו לבוא, הורים שיודעים שילדיהם משתתפים בפעילות עלולים לפחד לשלוח אותם לפעילות. ככל שנקפו השעות, וראיתי עוד ועוד בני נוער זורמים למקום האירוע ולמרכז העירוני בגן מאיר, הבנתי שזו העוצמה האמיתית של הקהילה שלנו – היא בית, היא מקום מגונן ומאפשר, היא סביבה תומכת ומחבקת, גם ובעיקר בזמנים קשים. המוות והפציעה שאירעו במוצאי שבת, מבעיתים ומזעזעים ככל שיהיו, רק ילכדו ויחזקו עוד יותר את הקהילה, יגבירו את הנחישות שלנו להיאבק על ביטחוננו ועל זכויותינו, ידרבנו אותנו לשלוח יד מסייעת זו לזה, ויעודדו את המאמצים שלנו להגביר את הסובלנות והשוויון בחברה הישראלית כולה. כשאני רואה את מה שקורה במוסדות הקהילה בכל הארץ ביממה האחרונה, זה ברור לי מעל כל צל של ספק. בימים הקרובים, אני ורבים אחרים נחוש תמהיל של רגשות, ובעיקר כעס, עצב ובלבול. מי שיכול, ימצא נחמה בזרועותיהם של בנות ובני זוג, של חברים, או של ארגוני הקהילה. רבים במקומות אחרים יחושו ביתר חריפות את המצוקה שבחיים של הסתרה, התכחשות, פחד ובושה. הרווי מילק, פעיל זכויות הגייז האמריקאי ששילם בחייו על מאבקו למען שוויון זכויות לקהילה, אמר פעם "אם כדור יפלח את רקתי, מי ייתן ויקרע לרווחה את דלתותיהם של ארונות בכל מקום". לנו נותר רק לקוות, לדרוש ולהתעקש שהכדורים שפילחו את גופם וגזלו את חייהם של נערים ונערות במרתף האגודה ברחוב נחמני, לא רק יקרעו לרווחה את דלתותיהם של ארונות, אלא יסללו דרך להעצמה, לשוויון זכויות, ולתקווה חדשה לקהילה הגאה ולחברה הישראלית כולה. )נכתב על-ידי מתנדב ב-"יש עם מי לדבר", קו הקשב והמידע של הקהילה הגאה, ובחוש"ן, המרכז החינוכי של הקהילה הגאה(